יום ז'בוטינסקי, אותה חקיקה שיזם חבר הכנסת רוני בר און, הוא בעיניי אירוע מיוחד במינו לא רק בגלל האירוע הזה שבו אנחנו נואמים, אלא מבחינתי זו הזדמנות לחזור ולקרוא בכתביו, באותם ספרים ישנים שעוד לקחתי מבית אבי ונמצאים איתי. גם היום, בשנת 2010, אפשר למצוא בכל תחום את האמת המורכבת שעוסקת גם בנושאים המדיניים, וגם הפוליטיים וגם במהות הדמוקרטיה. ולמהות הליברליות ולעניין החברתי והכלכלי והשילוב שלהם והכל בצורה מאוד מדויקת ומאוד מדוקדקת. ומדובר במשנה סדורה ומאוד מאוזנת. מורכבת. ובמשך שנים היה בי איזה שהוא סוג של כעס על זה שתמיד היו אמירות נגדינו, תלמידיו של ז'בוטינסקי. היו זורקים ככה את אותן סיסמאות ברמת הרחוב שהיו כ"כ רחוקות ממשנתו האמיתי והמורכבת.
ואם כשהלכתי ברחוב לבושה במדיי תנועתו, ברית יוסף טרומפלדור והיו מדברים איתי במונחים של פאשיזם, אני ידעתי מהם אותם עקרונות השוויון שהוא האמין בהם ועליהם אנחנו חונכנו. וז'בוטינסקי היה זה שאמר בעצם על הרצל במותו, כמי שחלק עליו, אמר אחריו בעצם "כולנו היינו תלמידיו". הוא היה מורה הדרך של כולנו. והדבר הזה נכון היום גם ביחס לז'בוטינסקי ורבים היום אומרים בעצם, אנחנו ממשיכי דרכו. וכן, גם אני. וציין יו"ר הכנסת שאנחנו נמצאים בכנסת שבה משני צידי הבית אוחזות המפלגות הגדולות ביותר בישראל במשנתו בתורתו של ז'בוטינסקי. כשכל אחד טוען להמשך דרכו. ובגלל הרדידות של הסיסמאות שבה נתפס בין היתר, כל ההוויה הפוליטית היום היא הוויה של רדידות וסיסמאות, אז אני כן רוצה לדבר גם על המהות והתוכן, אינני יודעת מה היה עושה, מה היה כותב, מה היה מחליט, לאיפה היה מוביל את המדינה אם היה חי היום. אבל אני מסכימה עם יו"ר הכנסת שאנחנו לא יכולים להיות פטורים מהאמת שהוא הציב בפנינו. אתה דיברת על מה היה ז'בוטינסקי. ואני רוצה לומר גם מה היה ז'בוטינסקי. לא כתחליף לדברים שצוינו על ידך, אלא כמשלים. ולאותם דברים שאני מסכימה, נדמה לי שפשוט כל אחד מאיתנו אולי הגיע למסקנות אחרות בדבר התוצאה אבל אין בינינו מחלוקת על מהות ועומק תורתו.
ובצדק קבע ז'בוטינסקי שזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל כולה והיא איננה תלויה בהסכמת הערבים. והקמת המדינה העברית איננה תלויה בהסכמתם. זהו הצדק ההיסטורי. ומפה אני מקווה שכל הבית הזה מתחיל גם את המשנה הפוליטית והמדינית של כל אחד מאיתנו. אבל נהוג לצטט את קיר הברזל. וקיר הברזל זאת אותה חומה שעליה דיבר, שהיא זאת שתביא את הערבים להכרה שלא יוכלו להיפטר מאיתנו. אותה הכרה בכוח עברי כאן בא"י, שעד אשר ייכון בעצם אין טעם בדיון או במשא ומתן עם הערבים. אמר ז'בוטינסקי שהדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד היא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות ההסכם בהווה. אבל רבותיי, ההווה שדיבר עליו ז'בוטינסקי היה אז. והאם לא בנינו אנחנו מאז הקמת המדינה את אותו קיר הברזל? האם אנחנו פטורים היום מלשאול את עצמנו אם נבנה קיר הברזל? האם אנחנו ממשיכים הלאה? ואם אנחנו ממשיכים הלאה, האם אנחנו הולכים ע"פ תורתו או שאנחנו מגיעים למסקנה אחרת? כי אומר ז'בוטינסקי, "רק אז כשבקיר הברזל נסתמה כל פרצה. אז יופיעו המתונים שבהם הערבים, כשבפיהם הצעות בדבר ויתורים הדדיים. ובשעה כזאת בלבד הם יתחילו להתמקח איתנו על עניינים מעשיים. כגון ערבויות נגד דחיקת רגליהם ושיווין זכויות אזרחי ולאומי". ז"א, ממשיך ז'בוטינסקי ואומר בעצם, מהי השקפת עולמו, מה צריך לקרות משני עברי הירדן או באותה מדינה עברית. ויסודה של התוכנית. ואני מקריאה עכשיו מתוך קיר הברזל, הוא שיווין זכויות מוחלט. "הנני מוכן להישבע בשמנו ובשמי צאצאינו אנחנו, שלא נפר לעולם שיווין זכויות זה, ולא נעשה ניסיון לדחוק את רגליו של מישהו". כפיי שהקורא רואה, הרי זה אני מאמין אומר כולו שלום. וזאת ההכרעה שאנחנו צאצאיו צריכים להכריע בה. אחריי שבנינו את אותו קיר ברזל, היום כשקיימת אפשרות לדיון עם אותם גורמים שנכונים לויתורים הדדיים, מה אנחנו רוצים מהם, ומה אנחנו רוצים בשביל עצמנו.
ואני מוכרחה לומר, שהבחירה שבה בחר זבוטינסקי וכנראה בה מאמין גם יו"ר הכנסת היום, היא בחירה שתואמת את אותו רעיון שלו שדיבר על 8 מיליון יהודים ו-2 מיליון ערבים מ-2 גדות לירדן. המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים היום היא הפוכה. וכשאומר זבוטינסקי – רוב האוכלוסייה יהיה עברי, אולם שיווין זכויותיהם של כל האזרחים, לא זאת בלבד שיובטח אלא גם יוגשם. 2 הלשונות וכל הדתות תהיינה שוות בזכויותיהן, וכל אומה תקבל זכויות רחבות של שלטון עצמי, תרבותיות, דין כערבים כאחד. ומדבר זבוטינסקי בעצם על שיווין זכויות מלא ושיווין הזכויות המלא שאני מכירה בדמוקרטיה, כל דמוקרטיה, היא הזכות להצביע ולבחור. והבית הזה צריך לשאול את עצמו היום, אחרי שבנינו את קיר הברזל – האם באמת לשם אנחנו רוצים להגיע, לתת שוויון זכויות מלא כולל זכות הצבעה לכל אדם שחי, בוא נדבר כרגע על בין הים לירדן.
והתוצאה הזאת, היא אובדן הזהות העברית, היהודית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. ומוסיף ואומר זבוטינסקי, למי שחשוב שאפשר לפתות, ככה הוא כותב את הערבים, ביתרונות כלכליים ובכך הם ישכחו את רצונם ואת שאיפותיהם הלאומיות, הוא אומר, הזיה זו מקורה ביחס של זלזול ללא גבול בנשמה הערבית, בעוד שאין לנו כל יסוד לכך. ערבים בודדים אפשר לקנות, אולם איש לא יצליח לפתות עם שלם שיוותר מרצונו הטוב על שאיפות לאומיות תמורת יתרונות כלכליים. וכשמדברים על פדרציה ואיזה שיתוף עם כל מדינות ערב, הוא אומר, האם אנחנו רוצים להגיע למצב שפירושו הפיכת ביתנו הלאומי לאחד מן הגטאות הקטנים ביותר בעולם. ולכן, זאת הבחירה הקשה, האיומה שעומדת לפני ההנהגה הנוכחית של מדינת ישראל. הבחירה אחרי שבנינו את קיר הברזל, אחרי שיש אפשרות להגיע על פי אמונתי להסדר ששומר על אותם אינטרסים, מה אנחנו מחליטים.
אבל לא מספיק לדבר רק באמת על ההכרעה הקשה הזאת, אלא גם על התוכן של אותה מדינה יהודית יהיו גבולותיה אשר יהיו. וב-1935, כשנוסדה ההסתדרות הציונית החדשה, אומר זבוטינסקי, כאן – המטרה שלו בגדול היא נורמליזציה של עם ישראל. מדינת היהודים איננה מטרה סופית, אלא צעד ראשון בתהליך ההתגשמות של הציונות הרוממה. אחריו יבוא הצעד השני, שיבת העם לציון, יציאת הגולה ומטרתה הסופית האמיתית של הציונות הרוממה לא תופיע אלא בשלב השלישי, שזה השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. המדינה הוקמה, שיבת ציון התרחשה, לא מספיק ונברך על כל עולה נוסף, אבל עכשיו אנחנו בשלב ה-3.
נכון, נותרו עוד 6 מיליון מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל וגם העניין של 2 מיליון, תראה….בצד הערבי הוא דיבר על 2 מיליון בלבד. הלוואי והיינו יכולים לשרטט את חייו של העם היהודי אחרת מהמציאות הקשה. השואה קרתה, מדינת ישראל הוקמה והיום אנחנו צריכים לקבל החלטות בדבר עתידה. ואלו ההחלטות שעומדות בפנינו. ומדינת היהודים, הוא אומר, הרי המטרה הסופית – יצירת תרבות לאומית שתאציל מעודה על כל העולם, ככתוב כי מציון תצא תורה. וכאן באמת חשוב לומר וכאן נגרם לו אבל גדול. אבל גדול גם ע"י מתנגדיו ואתם יודעים מה? גם ע"י מי שטעון להמשך דרכו. תורה שלמה, חברתית-כלכלית הייתה לו, ומשנה סדורה בדבר מהות הליברליות ומהות הדמוקרטיה.
מה זה אומר ברמת הפרט? ואם נדמה שכדי שאת המדינה, הרי מדובר במי שקבע שכל יחיד הוא מלך. ותפקיד החברה ותפקיד המדינה לעזור לפרט. ואם נדמה שקידש את הכלכלה החופשית, מדובר במי שדיבר וקידם את הרעיון שתפקיד המדינה לספק את צורכי הפרט, אותם "חמשת הממים" – מזון, ממון, מלבוש, מרפא, מורה, שמחובתה של כל מדינה לתת לאזרחיה כולם. ואם נדמה שקידש רק את זכות הלאום היהודי, הרי מדובר בליברל שהאמין בזכויות של מיעוט לאומי, כל מיעוט. ואם נדמה שקידש את הצבא והמיליטריזם – האמין בנשים וביכולתן לעיתים המועדפת לנהל את ענייני המדינה.
וזבוטינסקי, התייחס גם למשחק שהעולם כולו צופה בו עכשיו – לכדורגל. והוא כתב ביחס לזה כך: הכלל הראשון לבעוט בכדורגל, לבעוט בחוזקה, לבעוט ובלי להחטיא. אם אתה במקום לבעוט תתמהמה ותשתהה ותדבר מחמאות לכבוד בריטניה הגדולה, ארץ הצדק והיושר, וכולה, לשב תקווה שגם הוא יעשה כמוך. להיפך, הוא ימשיך לשחק את המשחק כתקנו ויכנס לתוך שדך. ואז אם תשא קולך בבכי להתאונן, לא דברי נחמה תשמע מפיו, כי אם לקח לעתיד, בעת.
והיום, כשעיניי כולם מסתכלות אל אותה מדינה שנדרשה להכריע דרום אפריקה, נדרשה להכריע בדבר שיווין זכויות לאחר שכל העולם כפה עליה את ההכרעה הזאת, והיום היא מארחת את אותם משחקי כדורגל, היום מדינת ישראל והנהגתה נדרשת ואני אומרת את זה היום בימים הקשים שעוברים עלינו וגם כשרה"מ נמצא היום בארה"ב, נדרשת הבקעה מדינית. לא רק להעביר את הכדור למגרש האחר, עד שיחזור אלינו בחזרה, אלא לסמן את המטרה – מה שנכון היום לתנועה הציונית, כדי שנוכל לשמור על החזון של זבוטינסקי. ביחס לערכיה של המדינה היהודית והדמוקרטית, לא כחברה שסועה, לא כחברה שבה חיים זה בצד זה בני לאומים שונים ותרבויות שונות בלי הבנה של מהו החזון המשותף לכולנו. ואין לי ספק שכשנגיע לנקודה הזאת של יצירת התרבות הלאומית המתחדשת, וחזון הציונות החדשה, נוכל לקחת אחד לאחד את כל רעיונותיו וערכיו של זבוטינסקי וליישם אותם כאן לתפארת מדינת ישראל.
No comments:
Post a Comment